אישה מדברת קצת. גבר מדבר הרבה. עיר אחת, עיר שנייה, ארבע ערים משתרעות ממיטתו ועד מיטתה, אבל די קרוב היא אומרת. היא בסגנונה הרגיל והמוכר לה. אף פעם לא דיברה שלוש מאות דקות בשעות הירח עם מישהו חדש. הוא בסגנון הידוע שלו, טווה את חוטי המשי. אני אוהבת את הקול שלך, אמרה, והוא הרי חיכה למשפט הזה, וכרגיל חש בתזוזות הידועות בגופו למשמע חמש המילים.
חשיכה כבר ירדה שוב על ארבע הערים, אך החושך כבר אינו מפריע לו, כמו שאינו מפריע לתנין הישוב מתחת לפני הבריכה הרדודה וממתין כהרגלו בסבלנות איץ קץ לבוא הגאזל. היא תגיע, הוא יודע, הן תמיד מגיעות. הנה סימנים שלה, ריח, רטיבות סמויה מחלחלת לגדות המדבר. אתמול הייתי הכי הכי מאז שאני מכירה את עצמי. הכי הכי מה? הכי הכי בתוך הרגע. זה קצת מבלבל, קצת מסעיר, קצת נעים, קצת מחמיא. לא משהו שאני מכירה מהעבר. זה קצת כמו כדור אש ששורף, אבל מותיר בחיים.
שולח לה שיר שהוא אוהב, יודע שזה לא הסגנון שהיא אוהבת אבל יודע שזה הסגנון שהיא תאהב. אהבה. שולח לה את הסיפור שכתב בהשראת השיר. מהפנט, שמעתי את השיר עשרות פעמים היום, אומרת לו, והיום עדיין לא נגמר. היכה את התקליטיה עם שיר אחר שלא הכירה והצלילים והמיתרים הקורעים קרעו ממנה נתח אחר נתח. כמובן ששלח לה גם את הסיפור שהוא כתב על השיר הזמר הגיטריסט והביצוע, וכמובן שקראה.
"מצב החלום" מהפנט אותי, אולי אתה יכול לחשוב על משהו פחות מוצלח, לאזן אותי קצת, לשלוח לי איזשהו שיר בינוני, למשל, לכתוב לי משהו גבולי, משהו שיגרום לי להתלבט. בינוני, "משהו באמצע", ממני שרק בזמן האחרון גיליתי שיש עוד צבעים חוץ משחור ולבן? אולי אין לי את היכולת לנהל נכון שיאים, אולי אני יודעת רק לייצר אותם. אל דאגה נערתי, השיא עוד לפנייך. קרא לה אישה בשיאה והיא כבר מאמצת את צמד המילים ומייד תשתמש בו. פתאום אני מרגישה כמו בחופש, כאילו נסעתי רחוק. זה מטריף אותי, לאו דווקא במובן השלילי, שאני נשאבת, מוזר לי. נשאבת לאן? נשאבת אליך, זה לא ברור?
מדהים אותי ומטריף אותי שאני יודעת היטב שכל עוד הקרקע יציבה, שום דבר טוב באמת לא יכול לקרות שם. קרקע יציבה זה דבר שלמדנו להסתדר בלעדיו, הלא כן נערתי, שהרי הקרקע ברחה מתחת לרגליי כשנפלתי מהשמיים ללא מצנח, ולך הרי נפלו השמיים, ואלו המילים הראשונות שאמרת לי אי-פעם. דמיינתי את הסצינה שאתה מצמיד אותי לקיר. אני כמעט יכולה להרגיש את זה פיזית.
ברוך הבא, עבר זמן רב מדי, חסרת לנו, מסנן ברוס דיקינסון מבין שיניו מתוך הרמקולים בביתו, ובאותו הזמן הוא כלל לא ידע על ידה שהסתננה אל תוך המצעים אל תוך הבד בצבע הגוף שהיא לובשת תמיד, אל תוך עצמה. "אף פעם לא…". יודע נערתי. "עברו שנים מאז…". גם אני השחתתי את עצמי לשווא במקום שהוא לא את.
