כשעמדנו על רציף הרכבת בתחנה הכי גדולה בעיר הכי גדולה עדן כמעט שלא התעניין ברכבות החולפות, כמו שילדים אחרים בגילו היו מתעניינים. אותו עניינו בעיקר הנהגים, והוא התאמץ לקלוט את פניהם כשהם יושבים בחלון הקדמי של הקטרים החולפים ועוצרים.
זה לא קל לראות אותם בבירור, כי אתם יודעים איזה חלונות קטנים נתנו לנהגים של הדברים הגדולים האלה. לכן עדן שמח כשכבר היה ערב והנהגים הדליקו אצלם את האור והוא הצליח לתפוס אותם ואפילו במבט קצר.
אני יכול לנפנף לנהגים? שאל אותי אחייני הראשון. ברור שאתה יכול, עניתי, רק אל תעבור את הקו הצהוב. גיליתי לו שגם אני נוהג לנופף לנהגי הקטרים. לא בתנועת יד של התלהבות של בן שש, אלא במנוד ראש מלא כבוד של איש בן ארבעים ושש. ככה כשהמבטים שלי ושל הנהג נפגשים לשנייה ואז נפרדים.
