אז גידלתן אותי, והאכלתן אותי, עשיתן אותי מה שאני. שום דבר טוב לא יצא מזה. כי זה מצב חלום. קרבו אותי לחזה, תנו לי ליטוף בשיער, מילים, כמה אתה יפה. אפשר להרוג אותי בנחמדות, חכו ותראו. חיכיתן וראיתן. אחר-כך אתן אומרות שלעולם לא אהיה משהו אמיתי. אלה החיים שנועדו לי. הציפיות שלכן, ההסתייגויות שלכן. נו, באמת. זה מצב חלום. נצמדות לילה, נצמדות בוקר. טועמות מהטעם המותר ורוצות מהאסור. הבאתן אותי לתוך החיזיון אז אין מה לחכות יותר. זה מצב חלום של ברכה, אבל עכשיו אני ניצב כאן מול השופטת. הראש של המושבעים נמצא במקום שהשמש לא זורחת, אז אני בידיים של אדם אחד. כולם משקרים בתיק הזה, משקרים עליי. עיניים מביטות מעליי ולמרות זאת מעולם לא חשתי שיש כאן מישהו מלבדי. אין החלטה, אין מסקנה. נפלתן בפח שלי, אכלתן את הפיתיון. מצב חלום מבורך, מבורך אמרתי.
זאת הייתה האינטרפרטציה שלי לשיר שכתב ברוס דיקינסון, הזמר של Iron Maiden. הוא כתב משהו מופשט, אני לקחתי את זה לכיוון הרגיל שלי. רק אגיד שהכתיבה של דיקינסון היא מההשפעות הגדולות ביותר על הכתיבה שלי. מיתולוגיות יווניות, גיבורים עתיקים, הטיפשות של קרבות אבודים וחיילים שנרמסים ע"י סוסי האוייב במלחמת העולם הראשונה, דברים כאלה. הוא כתב את Dreamstate בקריירת הסולו שלו שהוא ניהל במקביל, ובה הוא כתב על דברים אישיים, במקביל כמובן לנגיעות הרגילות במיתולוגיות, על הפעם הראשונה שהאדם עף, על מה שעשו לאינדיאנים, יודעות, דברים כאלה.
ברוס דיקינסון הוא "אומנם" זמר של להקת רוק כבד עם טייטס שחורים ומעיל עור עם ברזלים, ששר על "666 דה נאמבר אוף דה ביסט", שמוקדש לשטן. אבל גם בכתיבה האישית הוא כמובן משובח, והרבגוניות מתאימה בדיוק למה שהוא כבנאדם. הוא גם טייס בחברת תעופה מסחרית, מטיס את הבואינג-757 של הלהקה בסיבובי ההופעות בעולם, סופר, מחזאי, איש עסקים ומקום שלישי באנגליה בסייף. זה מה שנקרא אדם רב כישורים.
